נתן חרובי
פרקים מיומני תרס"ח – תשכ"ב 1908 – 1962

ראשית דרך
נכתב ע"י נתן חרובי בשנת 1975 עבור הנכדים
 פרקי חיים
שנה פרקי חיים, נתן חרובי, 70 – 75, דפי יומן
1908 באתי ארצה – ביום שלישי ג' חנוכה שנת תרס"ח, אחרי טילטולי דרך שנמשכו 26 יום מעת עוזבי את גבול רוסיה.

עם בוקר בהגיעי לנמל יפו, הקבילו את פני אנשי המשטרה התורכית ובהעדר תעודות מספיקות בידי – אסרוני. למחרת הובילוני שני שוטרים לקונסול הרוסי. אותה שעה פרצה קטטה בחדר ההמתנה, לא פיקפקתי הרבה וניצלתי הזדמנות זו להמלט. מצאתי מקלט באחד מפרדסי יפו – במחסן עצים.

הסתגלתי עד מהרה למקום מחבואי והתחלתי לעבוד שם כסבל. במקום זה היו סבלים נוספים: מצריים, כפריים ואחרים – אשר לא הבנתי את שפתם. כעבור שבוע עלה בידי להפגש עם אחד מאנשי המושבה "מסחה" ("כפר תבור" – כיום) אשר בגליל. הוא הסכים לקבלני לעבודה במשקו. רכבנו יחד, משך ארבעה ימים עד הגיענו למחוז חפצנו.
1909 שכר עבודתי היה עשרה פרנק לחודש כולל אוכל ולינה באורווה. עסקתי בחריש, זריעה ושאר עבודות פלחה. חלק מעבודות אילו היו ידועות לי עוד מבית הורי ברוסיה שפרנסתם היתה מחכירת גני פרי וגידול ירקות.

בשנה זו נוסדו בגליל קבוצת "השומר" ואירגון "עבודה" שהיה מעין גדוד לכיבוש עמדות עבודה עברית. הצטרפתי לאירגון "עבודה" וכחברו נקראתי בגמר הקציר לעזרת איכר צעיר – במושבה "מצפה". אחר- כך הועברתי לחוות "סג'רה" כאחד הפועלים המנוסים.
1910 לא הארכתי שבת בחוות "סג'רה", התחנה הבאה – איזור כנרת ואום – ג'וני ("דגניה" – כיום) אשר בעמק הירדן.

אירגון "עבודה" – הטיל עלי לארגן עבודות ציבוריות עבור פועלים בודדים מחוסרי עבודה. עבדנו בסיקול אבנים ובנין גדרות על אדמת ה"קרק" - בכנרת, כמו כן בהוצאת שורשים (קרמות) באדמת "קחווני" ("אשדות יעקב" – כיום).

דירה לא היתה לנו ובילינו את לילותנו על הגורן.

אותה שנה נקנתה מגרמנים חוות – "מגדל" השוכנת לחוף הכנרת. מנהל החווה – גליקין, ביקש מהסתדרות "החורש" (מוסד נבחר ע"י הפועלים החקלאיים בגליל שהיה כמו "המרכז החקלאי" בראשיתו) – פועלים לעבודה. הסתדרות "החורש" ייפתה את כוחי לנהל איתו משא – ומתן בנידון ובסיומו עברתי עם 10 פועלים ושתי פועלות לחווה. היינו הפועלים העבריים הראשונים על אדמה זו. בסוף השנה מנינו למעלה מ- 60 פועלת ופועל.

בשלהי השנה הגיע לחווה בן דודי – יעקב זמדויס ז"ל.
1911 חוות "מגדל" – המתה מפועלים. העבודה חולקה לארבע רשויות: גדולי פלחה, משתלה ונטיעות, רפת וחצרנות וגדולי שלחין. רכוז שטחי השלחין נפל בחלקי. שטחים אלו כללו: ירקות מסוגים שונים, אספסת וכותנה. בכותנה טיפל בעיקר בן דודי יעקב ז"ל. נשלחתי מטעם החווה לחודשים מספר לדמשק על מנת להשתלם בעבודות השקאה וגידולי שלחין. בתקופת היותי שם בררתי אפשרויות משלוח ביכורי שתילי ירקות וסוגי ירקות מסוימים ממגדל – לדמשק והסביבה.
1912 בשנה זו היו כבר בארץ פועלים שרכשו ניסיון בענפי החקלאות השונים, אולם בגידול ירקות היתה הידיעה מועטה. עובדה זו הביאני למחשבה על הקמת "קבוצת ירקנים".

באתי בדברים עם מספר פועלים ממגדל החווה והצעתי כי נקבל על אחריותנו לגדל ירקות במקום כשותפות של רווח והפסד עם הנהלת החווה. הרעיון קסם לחברים ורקם עד מהרה עור וגידים. קבלנו שטח בקרבת ים כנרת, הקימו לנו צריף מגורים – והקבוצה קמה. (חלק ממנה הווה אחר כך גרעין להתישבות ב"חמרה" ומאוחר יותר ל"כפר יחזקאל"). עמד לנו ניסיוני בארץ ובחו"ל. הגידולים התפתחו יפה ונתנו תקוות. אולם..... לרוע המזל קפאו לילה אחד רוב הירקות, בפרט העגבניות הסמוכות לים. האסון אשר פקדנו - הרפה את ידינמו ולקראת השנה החדשה פורקה השותפות.

השלטונות תבעו מכל המתישבים כי יהיו נתינים תורכיים. הסתדרות "החורש" נתנה הוראות לחבריה שיקבלו את הדין. הפכתי – נתין תורכי.
1913 המשכתי בחווה – כמרכז השלחין. שלחנו לדמשק כמות גדולה של שתילי ירקות וירקות בכירים: פולים, חצילים ועוד.

היה זה האכספורט הראשון של ירקות מהארץ.

אחר הצלחה זו פנו אלי מקבוצת "דגניה" וחוות "ביתניה" כי אעזור להם גם כן בשווק ירקות לדמשק.

מעניין לציין מקרה הקשור למשכורתי, אשר שופך אור על אווירת ומושגי הימים ההם. הייתי חבר בועד פועלי החווה. משכורתו החודשית של פועל מנוסה היתה 60 פרנק עם שיכון. אולם הנהלת החווה קבעה לי סכום של 100 פרנק על היותי – מרכז ענף. יום אחד העיר לי חבר מרכז הסתדרות "החורש" שמשכורתי הגבוהה אינה הולמת לחבר ועד פועלים וכי יש בזה ניצול כספי הלאום. אולם חברי מרכז אחרים, - מרכסיסטים יותר – חלקו כמובן על דעתו.

בחודש מאי באה ארצה חברתי לחיים – חוה פסח. היא הגיעה למגדל והתקבלה לעבודה בחווה בענף השלחין. כאן התידדנו ובצרוף עוד חברים הקימונו קומונה קטנה בת 4 אנשים שחיו במשותף.

מאז מלווה אותי חוה – בכל אשר הלכנו.
1914 המשכתי בארגון משלוחי ירקות בכירים ושתילים מישובי חוף הכנרת – לדמשק. השווק העיקרי בארץ היה לערים: טבריה, חיפה וצפת.

פרצה מלחמת העולם הראשונה – נדרשתי להתיצב כנתין תורכי לצבא. כל הנתינים נקראו לעיר – ג'נין, אולם המוכתר שלנו התערב וביטל את הגזרה.
1915 באביב הופיע ארצה ארבה והגיע אף למגדל. נקבעתי מטעם מושל העיר טבריה (תורכי) וישובי הסביבה – למפקח על פעולת ההשמדה. אזור הפעולה היה נרחב ביותר עד כי נקלעתי לעיתים לעיר הצ'רקסית "קנטרה" שמקומה בעבר הירדן לצד דמשק.

בקיץ, עם גבור מאמץ המלחמה בארבה פרץ סכסוך בין פועלי החווה לבין מנהלה - גליקין. הכרזנו שביתה והוחלט פה אחד – לעזוב את המקום. התכנסנו עם חפצינו לחוף הכנרת וחיכינו לסירות. לשמע השביתה נזעקו למקום חברי מרכז ארגון "החורש". המתון שביניהם החבר אליעזר שוחט ז"ל – עמד בתוקף שכולם יחזרו, בהבטיחו להשפיע על מנהל החווה – כי יבקש סליחה מאיתנו. כחבר ועד הפועלים שארגן את השביתה לא הסכמתי לדעת שוחט והצדקתי את ההליכה מהמקום. בלחץ חברי המרכז נערכה בו במקום, על שפת הים – אספה וסוכם לחזור לחווה. באשר אלי נתנו לי חופש הכרעה לפי מצפוני. החלטתי להתפטר – והגשתי מיד כתב התפטרות.

תוך חודש מסרתי את העינינים בהם טיפלתי ועברתי עם חברתי חוה ובן דודי יעקב ז"ל – ל"כנרת". החבר דוד רמז ז"ל הציע לי לארגן קבוצת ירקנים ב"שוני" – ליד זכרון יעקב. לעומתו ניסו לשכנעני החברים ברל כצנלסון וולקנסקי ז"ל – כי נעבור לפתח תקוה כדי להקים קבוצת פועלות המגדלות ירקות – באדמת "מיר".

אחר ביקור בשני המקומות, בחרנו – אנשי הקומונה הקטנה להשאר ב"כנרת". קבלנו מקק"ל קרקע בקרבת הירדן וגידלנו ירקות.
1916 ספקנו ירקות לצבא הגרמני שחנה בצמח ובעבר הירדן. יחד עם זה הסתדרות "החורש" – הטילה עלי לקבל ולנהל עבודות דחק ציבוריות עבור המובטלים הרבים שהתרכזו בסביבה. הפועלים – יבשו ביצות ליד הכנרת, סקלו אבנים, בנו גדרות מהם והוציאו כוריות (עצי "אטד").

הצבא התורכי חייב אותנו בעבודות כפיה בכבישים וחטיבת עצים.
1917 מלחמת העולם הטביעה את חותמה יותר ויותר, החל גירוש היהודים מדרום הארץ – לצפונה. נבחרתי מטעם פועלי הגליל התחתון כחבר "ועד ההגירה". פעולתי התבטאה בקליטת הבאים מסביבות יפו – תל אביב, ירושלים ומושבות יהודה. סידור שיכון עבורם ודאגה לעבודה. פיזור המגורשים נעשה בכנרת, בכל מושבות גליל והרי הגליל. מאוחר יותר, כבשו האנגלים את דרום הארץ וירושלים. אזכיר כאן את ימי "חסן בק" . התגלתה רשת הריגול של אנשי "ניל"י" הצבא התורכי ברשותו של המפקד חסן בק השתולל באין מעצור, אסר והלקה ללא רחמים. חיפשו נשק, תעודות ומסמכים. מחוץ לאנשי "ניל"י" ומקורביהם, אסרו רבים מאנשי ה"שומר", עסקנים שונים ואחרים שנחשדו כמרגלים. נפל עלי הפור להאסר עם אנשי כנרת למספר ימים. כמו כן, נאלצנו להשמיד את כל מכתבינו, תעודותינו החשובות, מסמכים ותמונות.

הקומונה שלנו התרחבה, הצטרפו מספר חברים אשר המשיכו עימנו יחד בדרכנו בשנים הבאות.

בט"ו באב, הוא יום הולדתי השלושים, באתי בברית – הנישואין עם חברתי לחיים חוה.

הימים ימי מלחמה, לא עת לחגיגות ונשפים. חברים וידידות מטבריה לחצו עלינו לחסל את הפורמליות וביוזמתם אורגנה – ח ת ו נ ה.

המחסור נתן את אותותיו בכל, אין להשיג דבר לאפית מני מתיקה. רעיתי, למדה משכנותיה בנות עדות המזרח לעשות שמרים מחימצה (שנתנה מתיקות כביכול). העוגה עלתה יפה – והיה כיבוד.

החופה עברה תוך התרוממות רוח, הופרחו באוויר הלצות ובדיחות. נוכחו כל מכרינו בטבריה ורבים מפליטי תל אביב וירושלים. בסיומה הפלגנו בסירת מפרש כזוג רומנטי – עד ביתנו בכנרת וליד ההגה אבו – זהרה ידידנו הוותיק. כהשלמה למאורע כיבדונו בביקורם אנשי כנרת וסביבתה.

יעקב זמדויס קרובנו ורעינו הטוב, איש הקומונה - כרע בחוליו באין אפשרות לרפאו.
1918 הרחבנו את שטחנו על ידי חכירת קרקע בכנרת המושבה. סיפקנו ירקות למקומות שונים ולצבא הגרמני אשר חנה בארץ.

הוקמה קופת חולים - בגליל, נבחרתי לחבר המרכז.

האנגלים כבשו את צפון הארץ, עמם הופיע לגליל גם "הגדוד העברי".

בסוף תמוז נולדה לנו במזל טוב בתנו הראשונה – שרה. שרה נולדה בעיר טבריה. המעבר מכנרת לשם בזמן ההוא היה בחזקת סכנה. משמרות צבא תורכי ארבו בדרך ותפסו אנשים לעבודות כפיה. עמד לנו לעזר רב, ידידנו הוותיק אבו – זהרה וסירתו. הוא העביר תחילה את חוה רעיתי לבית החולים, התקרב מועד הלידה. (אבו זהרה) שמש מקשר נאמן עד יום הלידה ובישר לי על הולדת הבת. לשמע הבשורה חיפשתי מיד תחבולות כיצד להגיע לטבריה. נתמזל מזלי להתקל בחיל תורכי מעמיס עגלת תבן מגורן כנרת המושבה. שילמתי לו קצת כסף והצעתי עצמי כעוזרו עד לטבריה. בבית החולים הגבילו מאד את זמן ביקורי והוכרחתי למצוא תחבולה להשאר. בלי אומר דברים הסתתרתי מתחת למיטת אשתי היקרה, ביליתי את הלילה ולמחרתו הסתלקתי. אבו זהרה אף הביא את האם והבת ל"כנרת".

בין התישבות לפעילות ציבורית
1919 עם כיבוש הארץ על ידי האנגלים מתחדש הקשר עם דרום הארץ. בסוף החודש התקיימה בפתח תקוה ועידת האחוד של "אחדות העבודה". נשלחתי אליה כציר הפועלים הבלתי מפלגתיים וכנרת. בועידה נבחרתי ל"מרכז החקלאי" ונמסר לי תיק "ארגון העבודות הצבוריות". משימה גדולה ראשונה היתה יבוש ביצת "מרחביה". חסרו כלי עבודה וכלי מטבח ונאלצתי לנסוע לדמשק ובירות כדי לקנותם. ביו הפועלים עבדו גם חלק מהעליה של "רוסלן" האניה הראשונה שבשרה את תחילת העליה השלישית.

במשך הקיץ התארגנו מספר חברים מ"מגדל" ו"כנרת" וחלק מפועלי "יבנה" ו"פוריה" לגרעין של "מושב עובדים". כחבר הגרעין ואיש ה"מרכז החקלאי" נהלתי משא ומתן עם קלברסקי (ז"ל) בא כוח פיק"א בצפון, בדבר עליה להתישבות באדמת "חמרה" אשר בגליל העליון (מזרחה מתל חי לכיוון החצבני).

עלינו למקום 11 חברים ו-4 חברות. משפחתנו קבלה חדר ב"מטולה" שהיה מיועד לבתנו שרה ועבור החולים. רעייתי טפלה בבת ובחולים. החדר שימש גם מקום רכוז ומפגש של ענינים וחברי המושב.

.........חמרה לא האריכה ימים.

סופה שנחרבה ונשרפה על ידי הערבים, אשר לחמו באופן רשמי נגד הצרפתים. בתקופת היותנו בה, עמלנו קשה ביום והיינו רתוקים כל הלילות לעמדות.

קיימנו קשר עם "ועד הצירים" בירושלים. ארבע נקודות בגליל הצפוני היו נתונות במצור: כפר גלעדי, תל-חי, חמרה ומטולה. הייתי אחד המקשרים שעזרו בהספקת נשק, בגדים חמים ומצרכים אחרים.

זכיתי לפעול במחיצתו של פנחס רוטנברג (ז"ל) שנרתם למבצע העזרה. נפגשתי עמו רבות והוא הביע הערכה מלאה לפועלי.
1920 היתה זו שנת תהפוכות סוערת מלווה נדודים ותלאות מזה, תנופה גדולה ונשיאה בעול – מזה.

בגבור הפורענות עברנו פליטי "חמרה" וחלק מאנשי המושבה "מטולה" תחת מטר כדורים לצידון. שהינו שם יומיים וחזרנו ארצה – לעכו וחיפה. משפחתנו הגיעה לטבריה.

אחר חורבן "חמרה" – נפלה גם תל-חי ועמה חלק ממגיניה.

עם שובי ל"טבריה", המשכתי בתפקיד "ארגון עבודות צבוריות" – אך החלטה נחושה היתה עמי לא לזנוח את ההליכה למושב ביום מן הימים. בינתיים נהלתי עבודות בנין בתים ב"יבניאל" וב"כנרת" – למתישבים תימנים.

רוב חברי ה"מרכז החקלאי" עברו לגור ליפו והצטרפו ל"קבוצת יפו" – שמשכנה היה בפרדסי "עג'מי". חברי המרכז תבעו ממני לעבור לגור גם כן שמה – לשם יעילות העבודה ותאום הדדי.

ארזנו את חפצינו – והגענו ל"יפו".

כעבור ימים מספר לבואנו הוזעקתי ירושלימה לפגישה דחופה עם ברל כצנלסון ז"ל ופנחס רוטנברג ז"ל. נמסר לי כי מטילים עלי מבצע רב מימדים ואחריות –

סלילת כביש טבריה צמח.

היתה זו הזדמנות חשובה לקבל מהממשלה המנדטורית עבודה צבורית בהיקף רחב, עבור מאות רבות של פועלים שבאו ועמדו לבוא ארצה בתקופה זו. חתמתי על חוזה בשם "המרכז החקלאי" וארגנתי את כל הדרוש: פועלים, מהנדסים, אהלים, כלי עבודה ואוכל, מצרכים וחומרי רפואה.

העבודה בשלביה הראשונים החלה כבר במחצית יוני ואחר כך רבתה והתעצמה. לראשונה הגיעו פועלים בעיקר מתל אביב וירושלים – אנשי העליה השלישית. בתוכם גם גרעין של "גדוד העבודה" מאנשי קרים.

בסלילת הכביש בלבד עבדו יום יום כ-600 איש ונוספו אליהם: עגלונים שספקו אבן מהסביבה ואנשי שירותים למניהם – טבים, אנשי תרבות, עזרה רפואית וספקי מצרכים שונים.

כביש טבריה צמח היה מפעל גדול אשר הוסיף כבוד ותפארת לצבור הפועלים בארץ. עבודת הארגון וההוצאה לפועל, כמו כן קליטת העולים החדשים – שמשו מופת לכולם.

בתנופת העבודה נטלתי על עצמי עבודה נוספת בכביש טבריה – טבחה – מקום בו התרכזו ביחוד אנשי "גדוד העבודה".

בחודשי העבודה הראשונים נשארה משפחתי בתל אביב, אנוכי נעתי הלוך ושוב מן הכביש דרך המשפחה לירושלים וחזור. עד שקיבלנו סוף סוף חדר ליד משרד הכביש וזכו האם והבת להיות במחיצתי.

בשנה זו נבחרתי כציר לאספת הנבחרים הראשונה ליהודי ארץ ישראל. אחר כך השתתפתי בועידת יסוד ה"הסתדרות" שהתקיימה בכסלו תרפ"א.

הועדה החליטה על הקמת "מרכז לעבודות צבוריות" שינוהל על ידי 5 חברים.

נמניתי בין החמישה.
1921 פעולתי בשטח העבודות הצבוריות התרחבה והקיפה קבלת עבודות וארגונן המרכזי בכבישים: טבריה – צמח, טבריה – טבחה, עפולה – נצרת, חיפה – גבע ועוד. כמו כן הקמת מסילות ברזל: ראש העין – פתח תקוה, סרפנד – לוד. חפירות ב"יבנה" ועוד.

מאז הקמת "חמרה" קיימתי קשר קבוע עם החברים שמגמתם היתה הקמת מושב עובדים – מחדש.

התכנסנו בחג הפסח במושב "תל עדשים" – מקום בו נמצאו זמנית חלק מחברינו וקיימנו אספה כללית. במהלך האספה תבעו ממני להקדיש יותר זמן לארגון המושב. בהתאם לכך פניתי לועד הפועל של ההסתדרות בבקשה לשחררני מתפקידי, אולם לא נענו לבקשתי ודרשו בכל תוקף כי אמשיך.

ככל שגרעין המושב התגבש יותר, כן גברו לגביו במוסדות חלוקי הדעות, עד הגיע הדבר לקונגרס הציוני הי"ב. בקונגרס אשרו הקמת שני מושבים: מושב "הפועל הצעיר" בנהלל, בראשותו של אליעזר יפה ז"ל, ומושב "אחדות העבודה" בראשותו של נתן חרובי מבלי לקבוע מקום בינתיים.

אחר ההכרעה נטש מאבק אידיאולוגי ביננו לבין חברי "אחדות העבודה" אנשי הקבוצות והקיבוצים אשר נסו להשפיע על ה"מרכז החקלאי" כי ידחה את עלייתנו. התעלמנו מכל אלה ובחודש כסלו שנה זו עלינו לאדמות עין טבעון היא "כפר יחזקאל" – כיום.

בחודש אלול נולד לנו במזל טוב בננו יוסף, בעיר צפת. משרדי היה בחיפה, מקום המגורים – כנרת. באתי הביתה רק לשבתות.

בעת הריונה חלתה רעייתי על כן לקחתי חופשה כדי להיות בקרבתה. פניתי אל ד"ר גרי אחד מידידי שעבד עמי במשותף בכביש טבריה צמח והוסכם ביננו כי הלידה תהיה בבית החולים שלו בצפת. כחודש וחצי לפני הלידה עלינו כל המשפחה – צפתה ושהינו בה עד הולדת הבן. אחר מכן חזרנו זמנית לכנרת משם עברנו לחיפה – עד צאתנו ל"כפר יחזקאל".

עם העליה הפסקתי את עבודתי במשרד לעבודות צבוריות, אולם אנשי הועד הפועל לא השלימו עם העובדה וקראו לי לחזור למשרד. הבקשות חזרו ונשנו, במיוחד עמד על כך החבר דוד רמז ז"ל. דברו רבות על לבי ובכל פגישה והזדמנות לא הרפו ממני.
1922 מושב "כפר יחזקאל" צעד את צעדיו הראשונים. לראשונה גרנו באוהלים, אחר כך בצריף. נראה היה כי הגענו אל ראשית התנחלותנו. באביב הגיעו אלינו מחץ לארץ – אמי המנוחה ואחי ז"ל עם משפחתו (אשה וארבע בנות, שהגדולה בהן – בת 18). הגדלנו את הצריף על ידי מחצלאות וגרנו יחד.

במקביל לכל אלה הטרידוני תדיר אנשי הועד הפועל של ההסתדרות – ולא נתנו לי מנוח. הם הופיעו הפעם בהצעה שאעבור לירושלים כדי לנהל את סניף "משרד עבודות צבוריות" – שם. עמדו על הפרק עבודות רבות – בנין שכונות: בית הכרם, תלפיות. הקמת בניני האוניברסיטה. סלילת כבישים, פתיחת מחצבות והצבת מכונות חצץ והפעלתן.

רעייתי – חוה, שעברה עם הבת נדודים למדי התנגדה לכך ורצתה להמשיך בחיי כפר שקטים. לעומת זאת משפחת אחי לא הסתגלה לחיי המושב ודרשה סדור במקום אחר.

אחר לחץ רב ביותר נעתרתי לתביעת הועד הפועל וקבלתי על עצמי את התפקיד המוצע. בינתיים חלה קשה במלריה בננו – יוסף וזה הווה משקל נוסף להליכתנו מ"כפר יחזקאל".

משנכנסתי לתפקידי הציעו לנו כמקום מגורים את "שכונת בורוכוב". ביתנו נבנה בין הבתים הראשונים שהוקמו במקום. בסוף הקיץ עברנו שתי המשפחות והתחלנו במשק בית זעיר.

נבחרתי שנית כציר אספת הנבחרים השניה.

בתפקיד ושליחות
1923 גם הפעם לא הסתפקו בכך שתחום פעולתי יוגבל לירושלים. צרפו לשטח אחריותי מחצבות במקומות אחרים, כבישים בדרך ירושלים – תל אביב, כביש גזר, כביש יריחו. בנין המושב "בלפוריה", עבודות גדוד חיילים משוחררים בסרפנד אשר כבשו את העבודה מידי שכירים מצריים (ג'יפים) ועוד כהנה וכהנה.

הייתי נע ונד בדרכים, תמיד מחוץ לבית. אף לשבתות לא תמיד הגעתי. הדבר נתן אותותיו וקבע לא מעט בחיי המשפחתיים. בקיץ חלתה רעייתי והיה הכרח לנתחה. בהעדר תנאים מתאימים לניתוח זה בארץ היא נסעה לחו"ל והכל בוצע בהצלחה.
1924 בחודש אדר נולדה לנו במזל טוב בתנו השניה – בת שבע בעיר תל אביב.

תלאות רבות עברו על רעייתי בטרם לידה. הצורך בניתוח לווה בחששות כבדים שמא יבולע דבר לוולד. עם גמר הניתוח בשלום ושובה לאיתנה, נסעה חוה לארץ מולדתה רומניה כדי להפגש עם בני משפחתה ויותר מכל לראות את אביה. עזיבת בית הוריה היתה פרשה שלוותה ברוגזה רבה וחפזון ועתה לאחר תקופה של למעלה מעשר שנים התקיימה פגישה נרגשת שלאחריה לא זכתה יותר לראות את אביה.

אחר מספר חודשים בהתקרב מועד הלידה – חזרה רעייתי ארצה.

..... וביום הלידה בשעות הערב לא היתה כל תחבורה העירה והדרך – לא בטוחה ביותר. השגנו עגלה אשר מובילה חלב לתל אביב ובלווי נער עם רובה הצלחנו להגיע לבית החולים.

בהמשך השנה חזרתי לעסוק בשטח הקרוב לי יותר. "המשרד לעבודות צבוריות" הפך להיות "סולל בונה" וחלו שינויים בתפקידיו וצוות עובדיו. יחד עם זה החליט "המרכז החקלאי" להקים ליד ה"משביר" מחלקה מיוחדת שתעסוק בשווק תוצרת המשקים החקלאיים. הצביעו עלי כמתאים לארגון ונהול מחלקה זו, פנו בנדון לועד הפועל והוסכם לשחררני.

התחלתי בתפקידי החדש בראשית הקיץ, המשרד הראשי נקבע בתל אביב. דבר זה הסב כמובן קורת רוח לי ולמשפחה. ארגנתי תחילה מחסנים ארעיים בתל אביב וחיפה לשם מכירת תוצרת ובמיוחד שקדתי לפתור במהרה את שאלת הובלת חלב טרי ממשקי העמק לירושלים ותל אביב. אנשי קרית ענבים ובן שמן שהיו עד אז בעלי המונופול על הספקת חלב טרי למקומות אלה, ראו זאת לא בעין טובה.
1925 פעולות המחלקה החדשה התפתחו יפה. נוספו מחסנים מיוחדים למכירת: ביצים, עופות, ירקות, בננות\ דבש וכ"ו. תוצרת זו נמכרה קודם לכן ברובה ע"י ערבים. הקימונו מחלבות בערים הגדולות וחיפה בראשם. דאגנו לציוד הדרוש כמו: מכונות קירור, ספרטורים להפרדת חלב ועוד. כל אלה בהתאם לרמה המדעית דאז והאפשרויות להבאת מתקנים ומכשירים מחו"ל.

בצמוד לעבודת ארגון השיווק שמשתי כעין מדריך בגידול הירקות אשר כוון את גודל השטחים וסדר המשלוחים. הדרכה זו כללה את כל משקי הפועלים והתרכזה ביחוד במשקי עמק הירדן ועמק יזרעאל.

בין השאר ערכתי משלוח נסיוני של ענבים לורשא. נסיון זה דחפני להמשיך בכך גם בשנה הבאה.
1926 המשכתי במשלוחי נסיון לחו"ל, בחורף נשלח קרון כרובית ממשקי העמק. חשבו תחילה להטעין את הכרובית בנמל חיפה ולהסיעה ישר לטריאסט. אולם מסיבות שונות נאלצו הלעבירה בקרון עם אריזה מיוחדת לאלכסנדריה, משם באוניה לטריאסט אח"כ שוב בקרון לוינא.

חיכיתי למשלוח בוינא וטיפלתי במכירתו. טיב הכרובית היה טוב יחסית – והיא נמכרה כולה במחיר מתקבל על הדעת. שלחתי טלגרמה למשקים וכן גם לעיתון "דבר" וזו לשונה"

ירק א"י באירופה (טלגרמה ל"דבר") וינא – 16 = "הכרובית של משקי העמק, שנשלחה הנה ע"י "המשביר", נמכרה. הכל מתפעלים מטיב הירקות. ישנם סיכויים טובים. הוזמן קרון שני. חרובי".

ובגליון "דבר" של אותו שבוע הופיעה הערכה של החבר דוד זכאי במדורו – "קצרות".

קצרות

על ירק הארץ.

האח, יש והטלגרף מביא גם ידיעה חשובה. זו של שלשום – על קרון כרובית משקינו שנמכר בוינא ועל שני שהוזמן – הנה לזאת תקרא בשורה.

"אמרי. שוכה מארץ קודש,

איפה גדלת, איפה עלית?

באיזה גיא ובאיזה עמק

לנצר תפארת היית?" (לרמונטוב)

לא כל כף התמר של מוכרת קודש מפלשתינא לחו"ל נדדה, אלא על ראש הכרובית של מאכל מעמק יזרעאל עד וינא העיר הובאה – שורדים בי הפעם הפסוקים היקרים האלה. אשר יחזקאל לא חזה ואשר צור לא סחרה בו: "יהודה וארץ ישראל המה רוכליך בחיטי מנית ופנג דבש ושמן וצרי נתנו מערביך" – ואת ירק הגינה כי יעבור ים, לא חזו חוזים ואנו גם לא האמנו. והלא רק תמול שלשום אכלנו במשקינו ירק קנוי והלא גם היום וגם מחר מוסיפים ראשון לציון וראש פינה לקנות ירק מהכפרים השכנים. והלא רק לפני שנים מספר גששו חברים באפלת הנסיון החדש והיד הבלתי מנוסה של החברה רעדה על תלם הצנונית האדומה.

מתי נעשה הפלא הזה ושוק חיפה מתי הוצף בירק עברי? אגב תקציבים מקוצצים, אגב דוחק אין קץ ואגב ועידות ומועצות – בינתיים למדה היד נטוע ושתול. נכש ועדור ושילוח תוצרת לעבר הים. בימים רעים ימתק ביותר היום הטוב, המאיר, ויש נוחם באופק המתגלה. אם בירק הגינה החילונו – בחיטים ובשמן ודאי שנמשיך.

יש יום!
ז. דויד

אותה שנה הגו המשקים רעיון להפך את מחלקת השווק שליד ה"משביר" למוסד עצמאי – הוא "תנובה" כיום. היוזמה לכך באה בעיקר מבין חברי משקי "הפועל הצעיר" כמו: קרית ענבים, הדגניות, נהלל ועוד – ובראשם אליעזר יפה ז"ל.

בהגיע הדבר לשלב הגשמה הוצע אחד מחבריהם כמנהל כללי ובקשו כי אקבל לידי את ריכוז מחלקת ביע"ף בסניף תל אביב. נוכח הלך הרוח ששרר בעת הקמת "תנובה" פקפקתי מאד אם לקבל את ההכרעה החדשה. נסיתי להתפטר ונצנצה בי אף המחשבה לחזור להתישבות (קיבוץ "עין חרוד" או מושב "עטרות" – ליד ירושלים) אולם אחר לבטים קשים ובעצת רעייתי חזרתי בי והסכמתי להצעה.

בחודש אייר נולד לנו במזל טוב בננו השני – יעקב. למרות שהתחבורה לתל אביב היתה סדירה החלטנו לא לבנות על כך. סמוך לתאריך הלידה – עברה חוה לגור אל אחותה הבכירה אטל, שגרה בקרבת בית החולים. בכל זאת כשאחזוה צירי הלידה לא הספיקו להביאה לחדר הלידה והולד החל לצאת במסדרון. מכאן יש להבין על שום מה בננו יעקב – בחור זריז.

1927-1932 חמש שנים לערך נהלתי את מחלקת ביע"ף בתנובה תל אביב. נסעתי כמה פעמים למצרים עם תוצרת כגון: דבש, בננות, ענבים. אף הצלחתי בארגון הבחלת הבננות בקנה מידה ארצי (כולל הסקטור הפרטי).

משך כל תקופת העבודה בתנובה לא היו יחסי תקינים עם המנהל הכללי של תנובה אליעזר יפה ז"ל. מאז קונגרס י"ב בו הוחלט להקים מושב שני של "אחדות העבודה" כמקביל למושב "הפועל הצעיר" אשר הוא עמד בראשו – הוא נטר איבה כלפי ובקש לפרוע ממני את חשבונו. הפורקן לכך ניתן בועידת מפא"י הראשונה עת חברי "הפועל הצעיר" – תומכי אליעזר יפה הוו רוב במרכז "תנובה" וחברי "אחדות העבודה" זנחו את המערכה על עמדות מפתח אחרי האיחוד עמם.

אותו זמן נעדרתי מהארץ (נסעתי עם אחי ז"ל לפריז). בשובי מצאתי אוירה עכורה ביותר כנגדי מצד אנשי מרכז תנובה וגמלה בי ההחלטה – להתפטר.

בתחילת אפריל 1932 עזבתי לחלוטין את "תנובה" . בצעד זה נטשתי את שליחותי במוסדות ההסתדרות – שדה פעולה לו הקדשתי בקרוב ל- 25 שנות חיים.

בלב דואב רווי צער ואכזבה הלכתי. לא בגלל העדר כושר גופני או ארגוני, לא מאהבת בצע או מעילה באימון חלילה. אלא פשוטו כמשמעו: בשל שנאת חינם ונוקמנות אישית.

כמחאה על חוסר תגובה למסע ההתנכלות כלפי בחרתי לעסוק בשווק תוצרת של הסקטור הפרטי כעצמאי. לאחר מכן הקימותי עם משווקים נוספים את חברת "בורסה" לשווק תוצרת חקלאית. ועל זה נאמר: "יש ואדם מאבד חיי עולם – בשעה אחת".

עם קום המדינה
1932-1952 20 שנה הייתי חבר בעל מניות ומנהלה של חברת "בורסה" ששוקה תוצרת מהסקטור הפרטי. השתדלתי להוכיח שגם במסחר הפרטי אפשר להיות הוגנים. קיימתי משך כל התקופה מגע עם מוסדות צבוריים ולאומיים, לשם תאום ומניעת ניגוד אינטרסים בעניני שווק. תחילה בעת ממשלת המנדט ואחרי כן במדינתנו. ברבות השנים כאשר נוכחתי כי הנהלת "בורסה" סוטה מקו זה ועושה כעולה על רוחה – עזבתי את החברה.

נתקבלתי לעבודה חלקית בחברת "טנא" – כיועץ ומדריך לעיניני שווק, בפרט במחלקת הפרי.

ארבעת ילדי גדלו לתפארת ונשאו בתקופת השנים 1943 – 1957. החל משנת 1944 נולדו למשפחתנו 9 נכדים שהם 5 בנים ו- 4 בנות. בשנה החדשה הבאה עלינו לטובה נחוג בר מצוה ראשון של נכד. היש סיפוק גדול מזה אחר תקופת השנים המיגעת?

מעט בואי לשכונת בורוכוב, שתפתי עצמי בפעולה צבורית ובהנהלת מוסדות השכונה. בשלושת השנים הראשונות הייתי בועד השכונה. לאחר מכן נתתי את ידי לארגון ונהול מפעלים שקמו: הצרכניה, "מסעד" (קופת חברים להלואות), משפט חברים, סיוע למלוות שונים. שעיתי רבות למען הגנת המקום והסביבה. השכונה בראשיתה היתה חשופה בגבולותיה, ובכל עת פרעות ואי שקט – התגייסנו להגן. בפרוץ מלחמת העולם השניה מינתה אותי ועדת ה"הגנה" במקום לרכז את פעולות

הגיוס ולשקוד במיוחד שלא תהא השתמטות.

אני ורעייתי הקימונו ליד "בנק הפועלים" המקומי – קרן הלוואות לתלמידים – מחוסרי אמצעים הנקראת על שמנו.

בשנים האחרונות אני ממשיך בועדה צבורית של מס הכנסה, בהנהלת קופה להלוואות קונסטרוקטיביות, חלק ניכר מזמני הפנוי הוא קודש לטפוח "מועדון ותיקים" בגבעתיים. ואחרון אחרון – יזמתי הקמת בית אבות בגבעתיים – מפעל גדול העומד על סף הגשמתו.
  אסיים פרקים אלה בציון שני דברים יסודיים:
  1. לא יכולתי לגבור על כל התלאות והקשיים הגדולים לשאת ולעמוס תפקידים ומשימות – ללא עזרתה הנאמנה של רעייתי – חוה, המלווה אותי קרוב ל – 50 שנה. עשינו דרכנו בימי שפל קשים, חסכנו ליום המחרת – בזמן שפע והנחינו את ילדינו בדרכם העצמאית. יחדיו הלכנו בארץ לא זרועה למודי סבלנות והבנה הדדית, חדורי אמונה גדולה – עדי הגענו הלום.
  2. דומני שטרם התנערנו דיינו מקורי חלום נשגב כדי לבטא ולמצות את אשר התרחש עמנו ועם מדינתנו מאז ועד היום. ספק אם קם האדם שיוכל לתאר את התקופה באופן חד ומרוכז, אשר יגל את המסתורין של שנוי כביר זה, של המעשה רב הכוח חעל אנושי שהתחולל.


בסקרי את הדרך מיום דרכה כאן כף רגלי לראשונה ומאסרי על ידי התורכים הריני כאילו מדמדם (מדמיין?) בהקיץ.

אשרי ואשרינו שזכינו לכך.

ט"ו באב תשכ"ב
1962
נתן חרובי

לקבלת העתק מסמכים מקוריים באיכות גבוהה יותר, או לכל נושא אחר אשר קשור לתולדות משפחת חרובי | נא ליצור קשר עם זיוית כהן אבירם במייל: ארכיון חרובי

© כל הזכויות שמורות למשפחת חרובי