חוה פסח חרובי
פרקים מיומנה 1892 – 1979

ראשית דרך
נכתב ע"י חוה פסח חרובי
שנה פרקי חיים, חוה פסח חרובי, דפי יומן
1892 | 1906 ימי ילדותי

נולדתי ב-ג' חול המועד סוכות תרנ"ג – 1892 ב"חוטין" אשר בבסרביה, למשפחה חסידית אדוקה. משפחתנו היתה אמידה לפנים, ניהלנו חנות ועסקים ולא חסרנו מאום. היינו חמש אחיות ואנוכי השניה שבהן.

לא למדתי בבית ספר אלא הקנו לי השכלה בבית בצמצום רב. השלמתי אותה ע"י שעורים נוספים אצל חבריה של אחותי וחברי שלי – ללא תשלום ובלי ידיעת הורי.

בעברית ותנ"ך – רכשתי ידיעות מועטות ביותר. יום אחד הבאתי עמי הביתה ספר תנ"ך בתרגום גרמני. אבי תפסני בקלקלתי ושרף את הספר. פרצתי בבכי רב כי הספר היה שאול מחברתי.

... בהיותי בת 12 נתיתמתי מאמי.

אמא נפטרה אחר מחלה קשה וממושכת שבאה עם לידת אחותנו הצעירה – פראדלה. האסון זעזע במיוחד את אחותי הבכירה – אטל והיא נפלה למשכב לזמן רב. יצא איפוא שעול הטיפול והדאגה לאחיותי הצעירות ובפרט התינוקת – רבץ עלי.

חודשים מספר אחרי מות אמא, נטלו עליהן – סבתי ואחות אבי יוזמה, - למצוא אשה שניה לאבא. מלבד הצורך הכללי בזה הרי חסרה לחנות חנונית מוכשרת – משום שאבא לא הצטיין בניהול עסקים. מאז חלתה אמא, מצב החנות היה בכי רע.

...לאמי החורגת אשר קראנו לה – הדודה – היו שני בנים מבעלה הקודם. אולם הם נשארו אצל הוריה שגרו בריחוק מקום.

עם בואה החל פרק חדש בבית ובחיינו.

בהיותי בריאה ומפותחת יותר משאר אחיותי, קבלתי על עצמי את הנהלת הבית. הדודה – שהיתה חנוונית מלידה, פנתה מיד לשיפור העסקים והתעלמה מן הבנות והבית. מצב דברים זה גרם לי דוקא סיפוק ועודדני לחלוש יותר ויותר על כל הנעשה בבית. היתה לנו מבשלת שכירה וזמן מה באה גם עוזרת לשטיפת הרצפות.

 חווה חרובי

חוה פסח בת 20 לפני עלותה ארצה.
1912
1906 | 1913 ההכנות לקראת העליה ארצה

בימי ירידים כשביקרו קונים רבים, עזרתי מפעם לפעם בחנות. חסכתי פרוטות אחדות וחלקתי אותן אחר כך לאחיותי. נמנעתי מלבקש כסף כיס אצל אבא ולא הרהבתי עוז לפנות אל הדודה לבל תתערב ותשאל לפשר ההוצאות.

באותם הימים החלה ערות פוליטית וציונית בקרב יהודי המקום. בהתבגרנו התחלנו לבקר בחשאי בפגישות ואספות. לא היתה לי נטיה למפלגות פוליטיות, לעומת זאת פעמו בי רגשות לאומיים וציוניים חזקים. אמרתי לעצמי: - אם את ציונית – עליך לנסוע לארץ ישראל לעבוד ולבנות במו ידיך. כך פרוטה לפרוטה נכסכה ובהגיעי לגיל 20 נגשתי במרץ לטיפול בתעודות נסיעה – הכל נעשה בהסתר, בסודי סודות.

בסיועו של צבי ברנשטיין (חברה של אחותי הבכירה) הכינותי את כל הדרוש לנסיעה. בתקופת ההכנות הקדשתי מזמני ללמוד קצת עברית. קניתי סל גדול מאד, אכסנתי אותו בחדר של אחד מחברי והתחלתי להוציא בשיטתיות בגדים וחפצים שונים העשויים להיות לי לעזר ולתועלת בדרכי ארצה.

לאחותי ציפורה היה חבר טוב בשם יצחק אשר למד באודסה – היא עיר החוף שממנה התכוונתי להפליג. יצחק התלהב מהמבצע שלי והבטיח כל עזרה שתדרש.

חיכיתי להזדמנות מתאימה בה אוכל לעשות הכנות אחרונות לעזיבת הבית ולא לעורר חשדות. לא חפצתי להסתלק בלי לנטול פרידה מאבא אך ברי היה לי שאקט הפרידה צריך להיות קצר ככל האפשר.

1913 דרכי ארצה

הדודה נסעה לבקר את שני בניה. אבא היה עסוק בחנות ואנוכי ....ארזתי במזודה כל אשר היה נראה לי כדברים שיבצר ממני לקחתם בפרידה חפוזה. שכרתי מקום במרכבה שפניה מועדות לתחנת הרכבת הקרובה (ארגו) והפתעתי את אבא בהודעה שאינה משתמעת לשתי פנים – אני נוסעת, הכל מוכן ושום דבר לא יעצרני.

בינתיים הדודה חזרה והחלה פרשת ויכוחים וצעקות. עם העגלון היה מתוכנן מראש שהוא יקח את הסל הגדול מחדרו של חברי ויבוא לקחתני מבית הורי. אך באם יעכבוני חלילה הרי עליו לחכות לי ליד גן העיר. הערמתי על הורי, נכנסתי כביכול הביתה, המרכבה נסעה לה ואז נמלטתי דרך פשפש מהחצר.

אחיותי ידעו מכל הענין ונפרדתי מהן בחטף. אחותי ציפורה הספיקה לתת לי את מעילה החדש ובכל כוחותי רצתי בדרכים צדדיות לגן העיר. פה חיכו לי כבר חברים שבאו להפרד והמרכבה הביאה אותי לתחנת הרכבת.

היתה לי זו פעם ראשונה לנסוע ברכבת העוד שאני לבדי והדרך כה ארוכה. מאד לא נעם היות ערירית ומסביב גויים שכורים למחצה. בטרם עלותי לרכבת חרדתי מאד שמא אפגוש בתחנה קרוב שלנו שהיה פקיד גבוה ונמצא בה רוב שעות היום. למזלי הגעתי בערב והוא נעדר מהמקום. את סלי הגדול הפקדתי בקרון החפצים השמורים, קניתי כרטיס והתישבתי בשקט בפינה. כדי שלא יבחינו שצעירה אנוכי – כיסיתי פני במטפחת הראש.
הנסיעה ארכה כיממה. בהגיעי לאודסה רק פתחתי את דלת הקרון ולקראתי – יצחק ז"ל. הוא הביאני לחדרו, האכילני, נתן לי את מיטתו ושכב עצמו על הרצפה. קנינו כרטיס בלשכה הארץ ישראלית והתברר שהאוניה תפליג בעוד 3 - 4 ימים. בינתיים בעלת הבית הודיעה לו שלא תסכים כי בחורה תישן אצלו והוא העבירני למשפחת מכרים עד מועד הנסיעה. בסכום הכסף שנותר לי קניתי כמה מצרכים לדרך. כיוון שהתקרב חג הפסח השגתי מספר ק"ג מצות וחוץ מזה שמורים ופירות.

ביום 30/3/1913 – הפלגתי לדרך. האוניה היתה מסוג גרוע והובילה אנשים וסחורות יחדיו. היינו בסך הכל 4 יהודים שנסעו ארצה: דוד רמז ז"ל ואשתו, הא' מירוב – יבדל לחיים ארוכים ואנוכי. עם האחרון התידדתי מאד וספרתי לו את כל הקורות והמוצאות אתי עד להפלגה.

הנסיעה ארכה כשבועיים. ישנו בבטן האוניה וסבלנו ממחלת ים. האוניה עגנה בכל נמל ונמל הורידה וקבלה אנשים וסחורות. הודות לדוד רמז ז"ל ואשתו אשר למד בקושטא עשינו טיול בכל העיר וסביבתה. כמו כן סיירנו בסלוניקי ובבירות.
את רוב ימי הפסח עשינו באוניה ובערב החג השני – הגענו ליפו.
1913 | 1914 ימי הראשונים בארץ ישראל

משפחתו של מירוב אשר גרה בתל אביב באה לפגשו אני חשבתי תחילה לגשת לבית מלון אולם הוא הזמינני אליהם, עזר לי בהבאת חפצי ואפילו השתתף בחיפוש עבודה. יחד עם עוד שתי בחורות שכרתי חדר ובהזדמנות ראשונה כשהפליגה אניה מיפו לחיפה, נסעתי ופני מועדות – הגלילה.

באוניה התידדתי עם בחורה תל אביבית ויחד עמה עשיתי את דרכי הראשונה בשבילי המולדת. מחיפה נסענו ברכבת למרחביה. חפשתי עבודה כמה ימים והמשכנו ברכבת עד לצמח. היה זה יום שישי, באה לתחנה עגלה מדגניה ולקחה את כל הפועלים עם חפציהם. שמחתי מאד בחשבי כי נוסעים לבית מלון. אנשי דגניה הזמינונו לאכול ואף ללון בקבוצה.

למחרת בשבת הלכו מספר חברות לאספת פועלות שהתקיימה בכנרת, אני וחברתי הצטרפנו אליהן. באספה נוכחו חברות מכל ישובי הסביבה וביניהן גם מכרות של חברתי – העובדות בחוות מגדל. הן הזמינו אותה שתתפור להן והביעו תקווה שתמצא עבודה לשתינו בחווה.

לעת ערב יצאנו בצעדה לחוות מגדל דרך טבריה. במחצית הדרך נקרה לפנינו יוסף טרומפלדור אשר נשא עמו אקדח. הוא נלווה אלינו והמשכנו לצעוד בסך ולשיר בעוז ללא פחד.

יומיים לאחר הגיעי לחוות מגדל התראתי עם המנהל – גליקין והוא שלחני לעבוד בשטחי הירקות. כאן נפגשתי עם החבר נתן – חברי לעתיד עד מאה ועשרים.
1913 מקום עבודתי הראשון

חוות מיגדל – היתה כמצודה על גיבעה. חומת אבני בזלת, בתי מגורים צמודים אליה ושער ברזל מול הר הארבל המיתנשא. שטחי החווה השתרעו בבקעת גינוסר עד לים כנרת. מים להשקיה שאבו במוטור ממעין מקומי.

הגעתי למקום עם חברה, נשלחנו לעבודה בגן-ירק. מקום מגורינו היה בשדה לא הרחק מן הים. שם עמד צריף פחים גדול, לוהט ככבשן. בצריף – מטבח, חדר-אוכל וחדרי מגורים.
מידות החום בצל, נעו בקיץ בין 35 ל - 40 מעלות. עבדנו מזריחת החמה עד שקיעתה ובאמצע הפסקה, בשעות החמות ביותר.

אני וחברתי, גרנו בחדר אחד. מרכז הענף - נתן חרובי, ובן דוד יעקב בחדר שני. נוצרו קשרים טובים בין ארבעתנו והקימונו קואופרטיב קטן. אנו, הבחורות - בישלנו וכיבסנו. אכלנו במשותף - ואפילו קנינו פרה וכמה תרנגולות.

בימי שבת עלינו לחווה לקבל דואר, להחליף ספרים ולהפגש בצוותא עם שאר פועלי החווה. כנהוג בימים ההם ישבו החברים ושרו שירים. ליעקב, היתה גיטרה והיה מלווה אותנו.
סביב המעין היו ביצות ששררו בהן יתושי אנופיליס וגרמו למחלת הקדחת. קדחתי ימים רבים ובלעתי בקביעות כמויות גדולות של כדורי כינין. למרות זה המקום היה יפה ורומנטי. בקרבת המעין גדלו דגים. דגנו מהם לארוחות ערב שבת.

במשך הזמן עברנו הארבעה לגור במיבנה סמוך לחומת החווה. מחדר המגורים נשקף מראה נהדר של ים כנרת ועמק גינוסר הפרוש לפניו.

בית החימר (חושה) - מקום המגורים בכנרת


פועלות בחוות מגדל - 1914
1915 גדול ירקות באזור כנרת

תקופת מלחמת העולם הראשונה.

התחלנו בזריעת משתלות לשתילי ירקות ובזריעה ושתילה בשטח. את היבול מכרנו לתושבי כנרת - המושבה. אני הייתי אחראית להשקיית השתילים. בעזרת חמור ופחי נפט עם פתח - הובלתי מים, מים כנרת - הלוך ושוב כל היום והשקיתי שתיל שתיל. בהמשך הזמן - הרחבנו את השטחים. חרשנו ועיבדנו בבהמות. שיטת ההשקיה השתכללה - השתמשנו במים ששאבו אכרי כנרת.

עם כניסת תורכיה למלחמת העולם, החל הצבא התורכי בארץ לקחת מידי פעם את הגברים לעבודות כפייה. גם נתן ויעקב נילקחו. נשארתי לבד בשדה. בעזרת החמור הובלתי ומכרתי ירקות.

... בחוף ים כנרת, בנו 4 בתי חימר (חושות). שכרנו אחד מהם - לגור בו. בן הדוד יעקב שסבל תקופה ארוכה ממחלת שחפת המעיים, הורע מאוד מצבו. טיפלתי בו כמיטב יכולתי. יום אחד התאבד.

בין כליו השאיר פתק ובו בקשה שנתן ואנוכי נבוא בברית נשואין. קברנו את יעקב בבית הקברות של כנרת. התיתמנו מקרוב ורע, שחי עמנו ופעל במשותף - שנים... מאז מותו, שמרנו שנים רבות בין חפצינו החשובים ביותר - את הגיטרה שלו.


ב-"שלושים" למות יעקב, נתן ואנוכי התחתנו בטבריה. הפלגנו לשם וחזרה בסירת מפרש – כזוג הרומנטי.
1919 פרשת חמרה

עם כיבוש הארץ ע"י האנגלים, התארגנו, קבוצת חברים, ועלינו להתיישבות ב-גליל העליון, לרגל הר החרמון. הקמנו את מושב העובדים הראשון בארץ ישראל- חמרה.

כשעלינו לחמרה – בקיץ 1919, שרה- בתנו הבכורה הייתה בת שנה ושלושה חודשים. שכרנו חדר במושבה מטולה בבית האיכר-בקמן. החדר שימש מקום ריכוז ומפגש לסידור עניני ה-מושב וחדר חולים. אני גרתי עם הבת במטולה וטיפלתי בין השאר גם בחולים.

נתן - ניבחר כציר לאסיפת הנבחרים של יהודי א"י. והוא ייצג את מושבנו החדש. הוא נירתם במרץ להכשרת הקרקעות. חריש וזריעה בטרם יתחיל החורף. יחד עם זה כשהחלו הארועים בצפון שלחו אותו לעתים תכופות להביא נשק, מיצרכי מזון ולבוש לישובי הצפון.

חיינו - במצב של חוסר ודאות מבחינה בטחונית. כאשר התפרעות הערבים גברה וירו על הישובים, נאלצו חברי חמרה לעזוב את המקום והגיעו לחדרנו ב- מטולה.

אותו הזמן הגיע למקום החבר הרצפלד מהמרכז החקלאי והתקיים דיון. החברים טענו שאין אפשרות לשוב לחמרה במצב הנוכחי. באמצע הדיון נכנס חבר והודיע כי שני הצריפים שלנו בוערים - היינו בהלם.

התקפת הערבים גברה והם גרשו את הכוחות ה-צרפתיים שהיו באזור מטולה, עזבנו את המקום ונדדנו עם התושבים ללבנון.

... על אדמות חמרה קם קיבוץ מעין ברוך. חברי המשק נטעו עץ אקליפטוס במקום שהיו הצריפים והציבו אבן מיוחדת למזכרת. 		חריש אדמות חמרה

חריש אדמות חמרה - 1920
1921
כפר יחזקאל

לפני עליתנו להתישבות בכפר יחזקאל – בשנת 1921 נולד בצפת בננו - יוסקה.

הגענו למושב אחר ויכוחים מרים בינינו לבין גופים מציבור הפועלים בפרט עם אנשי מושב מהפועל הצעיר. עברנו שבע שנות נדודים מאז לכתנו מחוות מיגדל. גרנו בכנרת, חמרה, מטולה, טבריה, יפו, כנרת, צפת, חיפה, כנרת. קיווינו שהגענו אל הנחלה והמנוחה. נימאסו הנדודים והתלאות.

התנגדתי בכל תוקף, שנתן ימשיך בפעילות ציבורית. רציתי שנתחיל בחיי מושב, קבועים: הקמת משק ובית שקט ומסודר. אנשי הועדה הפועל לחצו על נתן להישאר בפעילותו - בתחום ארגון עבודות ציבוריות. לעומתם - חברי המושב האשימו אותו בכך שהוא מעוניין בעסקנות ציבורית.

גרנו באוהל, עד שהקמנו סוכת מחצלאות. בינתיים הגיעו ארצה מפולין אימו של נתן – פסיה ומשפחת אחיו – יצחק. הגדלנו את הסוכה וגרנו יחד. העולים החדשים, לא הסתגלו לחיי הכפר, תנאי המקום והאקלים. בננו - יוסקה, חלה במלריה קשה והיה זקוק לטיפול דחוף בבית חולים.

בלחץ כל אלה נעתר נתן לתביעת הועד הפועל וקיבל על עצמו את ניהול סניף עבודות ציבוריות בירושלים. הציעו לנו לעבור לגור בשכונת פועלים חדשה שתקום ליד תל-אביב – שכונת בורוכוב.

 שרה חרובי

1922 חוה חרובי

לקבלת העתק מסמכים מקוריים באיכות גבוהה יותר, או לכל נושא אחר אשר קשור לתולדות משפחת חרובי | נא ליצור קשר עם זיוית כהן אבירם במייל: ארכיון חרובי

© כל הזכויות שמורות למשפחת חרובי